יום שישי, 27 באפריל 2012

אני מכיר את 'אני', הוא לא נרקיסיסט, תראו:

טוב אז לא הצלחתי להתאפק.
עברו דקות אחדות מהפוסט הקודם, ובאמת שאני מרגיש שאני חייב את הכתב הזה למישהו.

אני אמשיך קצת על עצמי, והנה לכם קצת רקע, 'אני' :)
אז הכל התחיל ביסודי.
תמיד הייתי הילד השונה, זה שיושב בצד, נורא קשה לי להצליח להגדיר את מה שהייתי במילים אחדות,
הייתי חסר ביטחון עצמי. הייתי סנוב. אני מתאר לעצמי שזו תכונה שהתפתחה אצלי בתור סוג של הגנה עצמית,
בתור ילד, שלא ידע לספר ולפרוק, הייתי נמנע מכל סוג של אינטראקציה עם ילדים אחרים. הייתי כל כך פגוע ומלא שנאה כלפי המין האנושי, שהייתי עסוק בעצמי מאשר להניח לרגשות הכעס לרגע, ולראות שכן היו שם אלו שרצו לעזור.
לא.
אלו לא היו תלמידים או חברים. הם היו המורה שלי למחשבים. המחנכת. השרת. תמיד הייתי בעל נימוס מוקצן, ובחוסר ביטחון מוחלט ישבתי והקשבתי למגילות ונאומי הטפות מוסר. הקשבתי, קלטתי ושיננתי כל מילה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר כלום ואפילו לא פרט שולי וקטן כל שהוא, אבל כנראה שהכל נטמע בראשי.

בן רגע, אני נוחת בחטיבה. בין הבריונים של כיתה ט', לבין התקופה בה השוו ה'מקובלים' למי יש יותר חברות.
אני עדיין בצד מבחינה חברתית. שם התחלתי לשבת ולחשוב, "ככה אני רוצה את החיים שלי?", "עד מתי?".
החלטתי להרים את הכפפה. היסודות ותכונות האופי שהוטמעו בי עמוק עלו וצפו. נשארתי סנוב.
כל מי שחששתי שעלול לרמוס אותי שוב, חווה את עזות המצח שלצערי פיתחתי כמנגנון. וזה מה שמשאיר אותי עד היום בנקודה ממנה אני לא יכול להתקדם, וטוב שכך.

אז את העבר החברתי המהולל שלי הצלחתי לדחוס לשני פסקות בקושי, אבל זה הוא העבר, למזלי. מה עם ההווה?
מכיתה ז' מצאתי את עצמי עושה את מה שאני רוצה לעשות. עדיין עם ביטחון עצמי רעוע, וזכרונות וצלקות שאני נושא עימי ואשמור עליהן לעולם, כי הן מה שהפכו ועשו אותי מי שאני.
אז מה אני?

כיום אני בן 15. בכיתה ט'. לומד בכיתה בה אני ממצא את היכולות המוסיקליות שלי. אני מנגן על גיטרה, גיטרה באס. אבל החלום שלי הוא פסנתר, כמובן. בזכות הדחף שלי לעשות רק מה שאני אוהב ורוצה לעשות, אני נמצא במעמד של נגן מוביל. נגני באס לא זוכים להרבה במה, היות ובהרכבים קלאסים ואפילו בהרכבים מודרניים (שהם לא רוק, בלוז או ג'אז) התפקיד שלי אינו מורכב מיותר מספר בודד של צלילים, או אקורדים שחוזרים על עצמם, כשזה עיקר מעשיי אני מרגיש מבוזבז. מזל שיש לי תחביבים נוספים-

אני נושא עשרות תחביבים, שמשתנים מעת לעת, ואני לא באמת מתכוון לרשום כאן את כולם. הם כנראה יחשפו ככל שאכתוב עוד.

אני רוצה לסכם במספר שורות את עניין המעמד שלי בחברה כיום:
אני מרגיש בנקודה הגבוהה ביותר אליה אני יכול להגיע. אבל לעולם אני לא חודל לשאוף ולרצות ליותר. אני נמצא בחברה שמכבדת אותי ומעריכה אותי, כמעט תמיד. אני זוכה ליחס הולם ונעים בזכות תרומתי לסביבה בה אני נמצא. ולפעמים תכונת ה'מנהיגות' (או שתלטנות, כמובן במובן הטוב) שלי לא נראית טוב בעין של אנשים. אבל זה כבר לפוסט אחר :)

אז אם באמת הגעתם לפה, קצת קשה לי להאמין.
תודה, שאתם אוזן קשבת- מה שחסכתי מעצמי כל השנים, ועדיין נהנה מאוזן קשבת, וירטואלית כשאני איני חושש מדעתה.

הפוסט הבא? לא רחוק :-)

זהירות, אתם לא תבינו מה אני רוצה מכם

אז למה?
בטח נכנסתם לפה במקרה, "נו, מתבגר"...

נתחיל מחדש,
שלום :)
אני אקרא לעצמי 'אני' אני בן 15 וגר בצפון. יכול להיות שתצליחו לזהות אותי איכשהו. אני מקווה שאתם לא מכרים שלי, או שכן- זה לא באמת משנה. אז למה פתחתי בלוג? כמו שבטח קראתם בפתיחה, מה שבטח עובר לכם בראש שאני עוד איזה מתבגר שכותב שטויות. האמת, אני באמת כותב שטויות שלדעתי יכולות להוביל אדם למימוש עצמי, או לביטוי שאני כל כך דוגל בו - הגשמה עצמית


אז כן, כנראה שעוד נער בצפון החליט שהוא יודע הרבה. אולי אני לא באמת יודע הרבה, אבל אני כן יודע (וחושב לפחות שאני יודע) מה יהיה בעוד שלוש שנים. רגע לפני שאני מתגייס למקום לו ייחלתי לשרת דקות לפני כן, אני נעמד במקום. עוצר את כל הרעש וההמולה שבטח אני נמצא בה. אני רואה את עצמי עוצם עיניים... משוטט אחורה בזמן... מתמסר לתחושה.
כן, אני רוצה לראות את כל תקופת הנעורים שלי, 'גיל הטיפשעשרה', להגיד לעצמי בלב.. 'המשימה הושלמה'.

אז איזה משימה בדיוק? אני רוצה להגיע למצב שאני באמת יסתכל אחורה ויזכר במאורעות בחיי, וארגיש שהצלחתי לנצל עד תום את הימים בהם עדיין הייתי תחת חסות הורי, שסלחו לי כי אני 'ילד קטן'. לא רוצה לראות שעה מיותרת, דקה מבוזבזת.
כן, בטח אני הוזה. סביר להניח שאני כן יזכר בכמה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי. נו טוב, 'כולה' שלוש שנים ואני בחוץ. אבל קשה לי להפסיק דברים שאני אוהב לעשות, בטח אני אחתום קבע.

עכשיו אני נזכר שלא הצגתי את עצמי כמו שצריך.
אני עדיין לא אחשוף את שמי, כי אני בטח הולך לכתוב כאן דברים שאפילו הקרובים שלי לא ידעו, ואני כותב את זה כי אני אוהב להיזכר, ואילו אפילו כתבי עת לא אשמור, אז מה כן?

ושוב פעם פיספסתי את הנקודה.
אז שוב שלום, אני 'אני' (ואני לא אחזור על למה אני לא אחשוף את השם שלי),
אני פעיל בשתי תנועות נוער, מתנדב, תורם, וממצא את הכשרונות והתחביבים שלי, וסך הכל מייחל לעצמי שלא אבזבז דקה מיותרת בחיי.

זה למעשה היה פוסט כללי מאוד, ויש לי כל כך הרבה לכתוב.. אבל כמו כל אדם ממוצע כנראה שתתייאשו אם רק תראו את האורך, אז אני אשמור זאת לפעם הבאה שאשבר ואשפוך את מחשבותיי למקלדת.

#אני, #חסר ביטחון, #הגשמה עצמית, #בנות,אני,(מה?!) #הגשמה עצמית, #הגשמה עצמית, #הגשמה עצמית.