טוב אז לא הצלחתי להתאפק.
עברו דקות אחדות מהפוסט הקודם, ובאמת שאני מרגיש שאני חייב את הכתב הזה למישהו.
אני אמשיך קצת על עצמי, והנה לכם קצת רקע, 'אני' :)
אז הכל התחיל ביסודי.
תמיד הייתי הילד השונה, זה שיושב בצד, נורא קשה לי להצליח להגדיר את מה שהייתי במילים אחדות,
הייתי חסר ביטחון עצמי. הייתי סנוב. אני מתאר לעצמי שזו תכונה שהתפתחה אצלי בתור סוג של הגנה עצמית,
בתור ילד, שלא ידע לספר ולפרוק, הייתי נמנע מכל סוג של אינטראקציה עם ילדים אחרים. הייתי כל כך פגוע ומלא שנאה כלפי המין האנושי, שהייתי עסוק בעצמי מאשר להניח לרגשות הכעס לרגע, ולראות שכן היו שם אלו שרצו לעזור.
לא.
אלו לא היו תלמידים או חברים. הם היו המורה שלי למחשבים. המחנכת. השרת. תמיד הייתי בעל נימוס מוקצן, ובחוסר ביטחון מוחלט ישבתי והקשבתי למגילות ונאומי הטפות מוסר. הקשבתי, קלטתי ושיננתי כל מילה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר כלום ואפילו לא פרט שולי וקטן כל שהוא, אבל כנראה שהכל נטמע בראשי.
בן רגע, אני נוחת בחטיבה. בין הבריונים של כיתה ט', לבין התקופה בה השוו ה'מקובלים' למי יש יותר חברות.
אני עדיין בצד מבחינה חברתית. שם התחלתי לשבת ולחשוב, "ככה אני רוצה את החיים שלי?", "עד מתי?".
החלטתי להרים את הכפפה. היסודות ותכונות האופי שהוטמעו בי עמוק עלו וצפו. נשארתי סנוב.
כל מי שחששתי שעלול לרמוס אותי שוב, חווה את עזות המצח שלצערי פיתחתי כמנגנון. וזה מה שמשאיר אותי עד היום בנקודה ממנה אני לא יכול להתקדם, וטוב שכך.
אז את העבר החברתי המהולל שלי הצלחתי לדחוס לשני פסקות בקושי, אבל זה הוא העבר, למזלי. מה עם ההווה?
מכיתה ז' מצאתי את עצמי עושה את מה שאני רוצה לעשות. עדיין עם ביטחון עצמי רעוע, וזכרונות וצלקות שאני נושא עימי ואשמור עליהן לעולם, כי הן מה שהפכו ועשו אותי מי שאני.
אז מה אני?
כיום אני בן 15. בכיתה ט'. לומד בכיתה בה אני ממצא את היכולות המוסיקליות שלי. אני מנגן על גיטרה, גיטרה באס. אבל החלום שלי הוא פסנתר, כמובן. בזכות הדחף שלי לעשות רק מה שאני אוהב ורוצה לעשות, אני נמצא במעמד של נגן מוביל. נגני באס לא זוכים להרבה במה, היות ובהרכבים קלאסים ואפילו בהרכבים מודרניים (שהם לא רוק, בלוז או ג'אז) התפקיד שלי אינו מורכב מיותר מספר בודד של צלילים, או אקורדים שחוזרים על עצמם, כשזה עיקר מעשיי אני מרגיש מבוזבז. מזל שיש לי תחביבים נוספים-
אני נושא עשרות תחביבים, שמשתנים מעת לעת, ואני לא באמת מתכוון לרשום כאן את כולם. הם כנראה יחשפו ככל שאכתוב עוד.
אני רוצה לסכם במספר שורות את עניין המעמד שלי בחברה כיום:
אני מרגיש בנקודה הגבוהה ביותר אליה אני יכול להגיע. אבל לעולם אני לא חודל לשאוף ולרצות ליותר. אני נמצא בחברה שמכבדת אותי ומעריכה אותי, כמעט תמיד. אני זוכה ליחס הולם ונעים בזכות תרומתי לסביבה בה אני נמצא. ולפעמים תכונת ה'מנהיגות' (או שתלטנות, כמובן במובן הטוב) שלי לא נראית טוב בעין של אנשים. אבל זה כבר לפוסט אחר :)
אז אם באמת הגעתם לפה, קצת קשה לי להאמין.
תודה, שאתם אוזן קשבת- מה שחסכתי מעצמי כל השנים, ועדיין נהנה מאוזן קשבת, וירטואלית כשאני איני חושש מדעתה.
הפוסט הבא? לא רחוק :-)
עברו דקות אחדות מהפוסט הקודם, ובאמת שאני מרגיש שאני חייב את הכתב הזה למישהו.
אני אמשיך קצת על עצמי, והנה לכם קצת רקע, 'אני' :)
אז הכל התחיל ביסודי.
תמיד הייתי הילד השונה, זה שיושב בצד, נורא קשה לי להצליח להגדיר את מה שהייתי במילים אחדות,
הייתי חסר ביטחון עצמי. הייתי סנוב. אני מתאר לעצמי שזו תכונה שהתפתחה אצלי בתור סוג של הגנה עצמית,
בתור ילד, שלא ידע לספר ולפרוק, הייתי נמנע מכל סוג של אינטראקציה עם ילדים אחרים. הייתי כל כך פגוע ומלא שנאה כלפי המין האנושי, שהייתי עסוק בעצמי מאשר להניח לרגשות הכעס לרגע, ולראות שכן היו שם אלו שרצו לעזור.
לא.
אלו לא היו תלמידים או חברים. הם היו המורה שלי למחשבים. המחנכת. השרת. תמיד הייתי בעל נימוס מוקצן, ובחוסר ביטחון מוחלט ישבתי והקשבתי למגילות ונאומי הטפות מוסר. הקשבתי, קלטתי ושיננתי כל מילה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר כלום ואפילו לא פרט שולי וקטן כל שהוא, אבל כנראה שהכל נטמע בראשי.
בן רגע, אני נוחת בחטיבה. בין הבריונים של כיתה ט', לבין התקופה בה השוו ה'מקובלים' למי יש יותר חברות.
אני עדיין בצד מבחינה חברתית. שם התחלתי לשבת ולחשוב, "ככה אני רוצה את החיים שלי?", "עד מתי?".
החלטתי להרים את הכפפה. היסודות ותכונות האופי שהוטמעו בי עמוק עלו וצפו. נשארתי סנוב.
כל מי שחששתי שעלול לרמוס אותי שוב, חווה את עזות המצח שלצערי פיתחתי כמנגנון. וזה מה שמשאיר אותי עד היום בנקודה ממנה אני לא יכול להתקדם, וטוב שכך.
אז את העבר החברתי המהולל שלי הצלחתי לדחוס לשני פסקות בקושי, אבל זה הוא העבר, למזלי. מה עם ההווה?
מכיתה ז' מצאתי את עצמי עושה את מה שאני רוצה לעשות. עדיין עם ביטחון עצמי רעוע, וזכרונות וצלקות שאני נושא עימי ואשמור עליהן לעולם, כי הן מה שהפכו ועשו אותי מי שאני.
אז מה אני?
כיום אני בן 15. בכיתה ט'. לומד בכיתה בה אני ממצא את היכולות המוסיקליות שלי. אני מנגן על גיטרה, גיטרה באס. אבל החלום שלי הוא פסנתר, כמובן. בזכות הדחף שלי לעשות רק מה שאני אוהב ורוצה לעשות, אני נמצא במעמד של נגן מוביל. נגני באס לא זוכים להרבה במה, היות ובהרכבים קלאסים ואפילו בהרכבים מודרניים (שהם לא רוק, בלוז או ג'אז) התפקיד שלי אינו מורכב מיותר מספר בודד של צלילים, או אקורדים שחוזרים על עצמם, כשזה עיקר מעשיי אני מרגיש מבוזבז. מזל שיש לי תחביבים נוספים-
אני נושא עשרות תחביבים, שמשתנים מעת לעת, ואני לא באמת מתכוון לרשום כאן את כולם. הם כנראה יחשפו ככל שאכתוב עוד.
אני רוצה לסכם במספר שורות את עניין המעמד שלי בחברה כיום:
אני מרגיש בנקודה הגבוהה ביותר אליה אני יכול להגיע. אבל לעולם אני לא חודל לשאוף ולרצות ליותר. אני נמצא בחברה שמכבדת אותי ומעריכה אותי, כמעט תמיד. אני זוכה ליחס הולם ונעים בזכות תרומתי לסביבה בה אני נמצא. ולפעמים תכונת ה'מנהיגות' (או שתלטנות, כמובן במובן הטוב) שלי לא נראית טוב בעין של אנשים. אבל זה כבר לפוסט אחר :)
אז אם באמת הגעתם לפה, קצת קשה לי להאמין.
תודה, שאתם אוזן קשבת- מה שחסכתי מעצמי כל השנים, ועדיין נהנה מאוזן קשבת, וירטואלית כשאני איני חושש מדעתה.
הפוסט הבא? לא רחוק :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה